ביאור שטיינזלץ על נדה ל״ג

1 אילימא אם תאמר שבא פסוק זה להשמיענו שמה שמ תחתיו של הזב טמא — דין זה מהנאמר "ואיש אשר יגע במשכבו" שם ה נפקא יוצא, נלמד! אלא כוונת הכתוב היא לזה הנוגע בכל אשר יהיה הזב תחתיו, ומאי ניהו ומה הוא הדבר שהזב תחתיו — זה עליון מה שעליו, הבגד של זב, שאף הוא מטמא.

2 והנאמר בהמשך הפסוק "והנושא אותם... וטמא עד הערב" נמי גם כן נאמר עליו בכתוב שיטמא, ומאי ניהו ומה הוא — זה הנישא על הזב, מאי טעמא מה טעם, מקור דין זה שכן בכתוב זה "והנשא" כתיב נאמר, כאומר: אף הנישא על הזב הריהו טמא.

3 נתקו הוציאו הכתוב את דין עליונו של זב מכלל טומאה חמורה והביאו לידי טומאה קלה, לומר לך שאינו מטמא אדם וכלים אלא אוכלין ומשקין בלבד.

4 ושואלים על כך: אימר אמור בדרך אחרת כיצד ניתק עליונו של זב מטומאה חמורה לטומאה קלה, ובאופן זה: נתקו הכתוב את עליונו של זב מכלל ט ומאה חמורה — שלא מטמא אדם לטמא בגדים שעל אותו אדם, אבל אדם או בגדים ליטמא שיטמא עליונו של זב? ומשיבים: אין לומר כן, שהרי אמר קרא הכתוב "יטמא" — ולשון זו טומאה קלה משמע.

5 א שנינו במשנתנו כי הכותים נחשבים כבועלי נדות, ומשום כך הריהם מטמאים משכב תחתון. ומבררים: ועצם דין זה שתחתונו של בועל נדה מטמא משכב תחתון מנלן מנין לנו? דתניא שכן שנויה ברייתא על האמור בפרשת הנדה "ואם שכוב ישכב איש אותה ותהי נדתה עליו וטמא שבעת ימים וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא" שם כד.

6 יכול כוונת הכתוב "ותהי נדתה עליו" שיחולו עליו דיניה, כגון שאם בא עליה ביום הששי לימי נדתה, והרי היא טובלת למחרת, אף הוא יעלה יטבול לטהרתו לרגלה לסוף טומאתה, למחרת? לכך תלמוד לומר משמיענו המשך הכתוב שאינו כן, אלא כל הבועל את הנדה "יטמא שבעת ימים", ואפילו בא עליה ביום השביעי לנדתה.

7 ואם כן יש לשאול: מה תלמוד לומר הכתוב "ותהי נדתה עליו"? שיכול הייתי לומר שלא יטמא הבועל נדה אדם וכלי חרס — לכך תלמוד לומר משמיענו הכתוב "ותהי נדתה עליו", שדינו של הבועל נדה כדין הנדה, ומה היא הנדה מטמאה אדם וכלי חרס — אף הוא הבועל נדה מטמא אדם וכלי חרס.

8 ושואלים: אי אם שווה היא טומאת הבועל נדה לטומאת הנדה עצמה, שמא נאמר כך: מה היא הנדה עושה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים שעליו, אף הוא הבועל נדה עושה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים שעליו — לכך תלמוד לומר "וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא", שאין הבועל נדה מטמא אדם וכלי חרס.

9 וכך נלמד הדבר מן הכתוב: שהרי אין תלמוד לומר משמיענו הפסוק "וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא" דבר, שכן כבר נאמר "ותהי נדתה עליו" וכמו שהנדה מטמאה משכבה, אף הוא מטמא משכבו. ואם כן מה תלמוד לומר משמיענו פסוק זה "וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא" — ללמדנו שנתקו שהוציאו הכתוב את הבועל נדה מכלל דין טומאה חמורה כנדה עצמה, והביאו לידי טומאה קלה, לומר לך שאינו מטמא אלא אוכלין ומשקין.

10 פריך מקשה על כך רב אחאי: אימא אמור אחרת כיצד ניתק דינו של בועל נדה מכלל טומאה חמורה לטומאה קלה, ובאופן זה: נתקו הכתוב את דינו של בועל נדה מכלל טומאה חמורה של טומאת הנדה והביאו לטומאה קלה — שלא ליטמא יטמא בועל הנדה אדם לטמויי לטמא בגדים שעל אותו אדם, אבל אדם ובגדים שנגע בהם ישירות ליטמא שיטמא בועל נדה? אמר רב אסי: אין לומר כן, משום שלשון זו "יטמא" האמורה בכתוב — טומאה קלה משמע.

11 ושואלים עוד: אימא אמור כך בפסוק זה: "ותהי נדתה עליו וטמא שבעת ימים" — הרי זה כלל שכל דיני טומאת הנדה חלים בבועל הנדה, "וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא" — הרי זה פרט שרק לענין המשכב מטמא בועל הנדה כנדה. והרי מן המידות שהתורה נדרשת בהן היא שכל שיש בו כלל ופרט — אין בכלל אלא מה שבפרט. ואף בענייננו נאמר: בטומאת בועל הנדה משכב ומושב — אין כן מטמא, ואילו מידי אחרינא דבר אחר — לא מטמא!

12 אמר אביי: אין לומר כן, משום שהכתוב בפסוק "יטמא שבעת ימים" האמור בין "ותהי נדתה עליו" שהוא כלל ובין "וכל המשכב אשר ישכב" שהוא פרט, מפסיק הענין, ומעתה הוי הריהו כלל ופרט המרוחקין זה מזה, וכל כלל ופרט המרוחקין זה מזה — אין דנין אותו בכלל ופרט.

13 רבא אמר הסבר אחר: לעולם דנין אף בכלל ופרט המרוחקים זה מזה, ואולם לענייננו אין לומר שתהיה טומאת בועל הנדה רק לענין המשכב, משום שהכתוב בפסוק "וכל המשכב" — ריבויא ריבוי הוא, ולמדים ממנו אף לטומאות אחרות של בועל הנדה.

14 מתקיף לה מקשה עליה, על לימוד בועל נדה מהשוואתו לנדה ר' יעקב: אימא אמור מעתה שיהא דינו של הבועל נדה כהיא, כנדה. ומה היא הנדה — לא חלקת בה בין מגעה למשכבה, לענין לטמא אדם ולטמא בגדים, לחומרא להחמיר, שהרי הן במגעה והן במשכבה נטמאים אלו. אף הוא הבועל נדה — לא תחלוק בו בין מגעו למשכבו, לטמא אדם ולטמא בגדים לקולא להקל, שהן במשכבו והן במגעו לא יטמא אדם לטמא בגדים!

15 אמר רבא: אין לומר כן, משום שהלשון "ותהי נדתה עליו" האמור בכתוב — להטעינו להכביד, להחמיר עליו משמע.

16 ב שנינו במשנתנו בטעם טומאתם של הכותים מפני שהן נחשבים כבועלי נדות מפני שנשותיהם נוהגות בעצמן דין נדות על כל דם שהן רואות. ושואלים: אטו כולהו האם כולם, כל הכותים בועלי נדות נינהו הם, והרי אלו שביניהם שאינם נשואים, אינם בכלל זה? אמר ר' יצחק מגדלאה: רק בכותים שלהם יש נשים הנשואות להם שנו במשנתנו הלכה זו.

17 ג ועוד שנינו במשנתנו בטעם היות הכותים נחשבים לבועלי נדות: מפני שהן נשותיהם יושבות על כל דם ודם שהן רואות. ובענין זה תניא שנויה ברייתא, אמר ר' מאיר: אם הן נשות הכותים היו יושבות על כל דם ודם שהן רואות, שבעה ימים של נדות — תקנה גדולה היא להן, שאין מזה קלקול.

18 אלא שיש חשש אחר, שאם התחילו למנות שבעה ימי נדות על דם שאינו טמא, כיון שרואות הן דם אדום שהוא דם טמא, בתוך שבעת הימים הללו — אין הן מתחילות למנות מעתה מנין שבעה ימי נדות, כדין, אלא רואות אותו כדם הבא בתוך ימי שבעת הימים ומשלימות אותו למנין שבעת הימים לדם הירוק. ונמצאות שטובלות הן בתוך שבעת ימי נדותן בשל הדם האדום שראו, ואינן יוצאות מידי טומאתן.

19 דבר טעם אחר מדוע נחשבות הכותיות כטמאות, משום שבאותו יום שפוסקת בו לאחר שראתה זיבה לאחר ימי נדתה, והריהי נחשבת איפוא זבה, היא סופרתו למנין שבעה ימים של זיבה, ואין היא סופרת שבעה ימים שלמים של זיבה.

20 מתקיף לה מקשה עליה רמי בר חמא: ואכן תספרנו לאותו היום, ואנן נמי ניספריה ואנו בני ישראל גם כן נספרנו לאותו יום כיום ראשון לשבעת ימי זיבה, דקיימא לן שהרי מקובל לנו הכלל שמקצת היום נחשב ככולו!

21 אמר רבא בתשובה: אין לספור מקצת יום זה של זיבה ככל היום, משום שאם כן עושים, דין הזב שמתחיל לספור וראה קרי שלמדנו שאינו סותר אלא אותו היום בלבד לעיל כב,א, ומעתה שכבת זרע דסתר שסותר את מנין אותו היום בלבד בזיבה היכי משכחת לה כיצד אתה מוצא אותה אפשרות? והא והרי מקצת היום שלאחר שראה את שכבת הזרע הריהו ככולו, ומדוע יסתור אותו היום?

22 ודוחים: אי דחזאי בפלגא דיומא אם שראה הזב את שכבת הזרע באמצע היום, שנותר עוד מקצת היום לפניו — הכי נמי אכן כן אין הוא סותר אותו היום, ויעלה לו מקצת היום ככולו. ואולם הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים — דחזאי שראה הזב שכבת זרע בסמוך לשקיעת החמה, שאין עוד מקצת היום לפניו, שייחשב ככולו.

23 ושואלים על כך: וליקום ולימא ליה לקרא וכי נכון הוא שיעמוד חכם וידחוק ויאמר על הפסוק, "זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע לטמאה בה" ויקרא טו, לב שממנו למדנו כי הזב הרואה שכבת זרע סותר יום אחד: כי כתיבא כאשר אמור פסוק זה — דווקא בשראה הזב שכבת זרע בסמוך לשקיעת החמה כתיבא הוא שאמור? ומשיבים: אין כן, על כרחך שבקיה לקרא הניחו לכתוב והוציאנו ממובנו הפשוט, להעמידו באופן זה דווקא, משום דאיהו דחיק ומוקי אנפשיה שהוא דחוק ונאלץ להעמידו בעצמו באופן זה דווקא.

24 ד מתוך שנדון עניינו של הזב שראה שכבת זרע הסותר יום אחד ממנין ימי זיבתו מביאים מה שבעי שאל רמי בר חמא: האשה הפולטת שכבת זרע לאחר ששימשה עם בעלה מהו דינה לענין זה שתסתור בכך את מנין זיבה? וצדדי השאלה: מן הצד האחד, האם טעם הדין שפליטת שכבת זרע מטמאת כרגיל את האשה הוא משום שרואה היתה, שראיית שכבת הזרע היא המטמאת, ובדומה לאיש הרואה שכבת זרע, ולכך אף היא סותרת מנין ימי זיבתה.

25 או דילמא שמא נאמר כי טעם הדבר הוא משום שנוגעת היתה בשכבת הזרע שפלטה — ולא סתרה ואינה סותרת את מנין ימי זיבתה בכך, שאף האיש הזב הנוגע בשכבת זרע אינו סותר מניינו.

26 אמר רבא על בעייתו זו של רמי בר חמא: לפום חורפא — שבשתא לפי החריפות — השיבוש, שכן אין זו בעיה כלל, שהרי נהי נמי דסתרה גם כן אם אמנם סותרת הזבה הפולטת שכבת זרע את מניינה, ברם כמה תסתור? אם תסתור את כל שבעה ימי ספירתה — אין זה נכון, שהרי דיה שיהא דינה לענין הסתירה כבועלה, כלומר, כאיש זב הפולט שכבת זרע שסותר יום אחד בלבד!

27 ואם נאמר שתסתור יום אחד בלבד — והרי בטהרת האשה הזבה "ואם טהרה מזובה וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר" ויקרא טו, כח, אמר רחמנא אמרה התורה, "אחר" בא ללמד — אחר לכולן, לכל ימי טהרתה כאחד, שיהיו אלה שבעת ימי טהרה רצופים, שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם! הרי שאין כל אופן שבו תסתור האשה הזבה את ימי ספירתה ליום אחד, ואין מקום לבעייתו של רמי בר חמא.

28 ושואלים לשיטת רבא: וליטעמיך ולטעמך, לשיטתך זו, אף האיש הזב שראה שכבת זרע גופיה עצמו, היכי סתר כיצד הוא סותר את מנין ימי זיבתו ליום אחד, והרי בטהרת האיש הזב "וכי יטהר הזב מזובו וספר לו שבעת ימים לטהרתו וכבס בגדיו ורחץ בשרו במים חיים וטהר" שם יג אמר רחמנא אמרה התורה, ולימדנו הכתוב "שבעת ימים לטהרתו" שיהיו אלה שבעה ימים רצופים, שלא תהא טומאה מפסקת ביניהן!

29 אלא מאי אית מה יש לך למימר לומר בכוונת דין זה — שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהן, הכא נמי כך גם כן בדין האשה הזבה דין ימי טהרתה הוא שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהן, ואין בכלל זה סתירת יום אחד בגלל פליטת שכבת זרע. ובעיית רמי בר חמא במקומה עומדת.

30 א ועוד שנינו במשנתנו בדין הכותים: ואין חייבין קרבן עליהן, שהלובש בגדיהם ונכנס לבית המקדש אינו כעובר על איסור ביאת מקדש בטומאה, וכן אין שורפים תרומה שנגעה בבגדים אלו, מפני שספק טומאה היא. ובענין זה מסופר כי רב פפא איקלע הזדמן לעיר תואך. אמר: אי איכא צורבא מרבנן הכא, איזיל אקבל אפיה אם יש תלמיד חכם כאן, אלך אקבל פניו. אמרה ליה ההיא סבתא לו זקנה אחת: איכא הכא צורבא מרבנן יש כאן תלמיד חכם, ורב שמואל שמיה שמו, ותני מתניתא ושנה משניות, יהא רעוא דתהוי כוותיה יהי רצון שתהיה כמותו!

31 אמר רב פפא לעצמו: מדקמברכי לי בגוויה מתוך שמברכים אותי בו, שאהיה כמוהו — שמע מינה למד מכאן כי ירא שמים הוא, וראוי הוא שאקבל פניו. אזל לגביה הלך אצלו. רמא ליה תורא השליך לו, שחט רב שמואל למענו שור, רמא ליה מתניתין אהדדי השליך לו, הביא משניות והראה שסותרות זו את זו: תנן שנינו במשנתנו כי אין חייבין עליהן על ביאת מקדש, ואין שורפין עליהן את התרומה, מפני שטומאתה של תרומה זו שנגעו בה בגדי הכותים הריהי ספק. אלמא מכאן נסיק כי מספיקא מספק טומאה לא שרפינן אין שורפים אנו את התרומה.

32 ורמינהי והשליך כנגד זה ממה ששנינו במשנה במסכת טהרות: על ששה ספקות טומאות שורפין את התרומה אם נגעה התרומה בהן, או שנגע אדם בהן ואחר כך נגע בתרומה, ובכלל אלה על ספק בגדי עם הארץ, שמטמאים במגע ובמשא מספק, שמא ישבה עליהם אשתו הנדה. ואף תרומה שנגעה במשכבו של הכותי, שספק טומאה היא, תישרף!

33 אמר רב פפא תחילה בלשון בקשה: יהא רעוא דלתאכיל האי תורא לשלמא יהי רצון שייאכל שור זה לשלום שהרי לא שחט את השור אלא לכבודי כתלמיד חכם, ואם אכשל בתשובתי, נמצאת הסעודה מקולקלת. והמשיך: הכא במאי עסקינן כאן, במשנתנו, במה אנו עוסקים בכותי חבר המקפיד על דיני טהרה, שאין חוששים לטומאתו כמו לטומאת עם הארץ, ולכן אין שורפים בגללו את התרומה במקרה זה.

34 הקשה כנגדו רב שמואל: אם משנתנו עוסקת, כדבריך, בכותי שהוא חבר, וכי כותי חבר — בועל נדה משוית ליה עושים אותו כמו ששנינו במשנתנו שנחשבים הם כבועלי נדות?

35 שבקיה עזבו רב פפא, משום שבוש מפניו, ואתא לקמיה ובא לפני רב שימי בר אשי, ומסר לו על הדברים שהיו בינו לבין רב שמואל. אמר ליה לו רב שימי בר אשי לרב פפא: מאי טעמא מה טעם לא משנית ליה השבת לו שמשנתנו עוסקת בכותי שטבל במקוה טהרה ועלה מטומאתו ונטהר, ולאחר מכן דרס על בגדי חבר, שהריהם כמשכבו, ולאחר מכן אזלו והלכו אותם בגדי חבר ונגעו בתרומה.

36 ובמקרה זה אין שורפים את התרומה, שכן דאי שאם נשרפנה משום טומאת עם הארץ — הא טביל ליה הרי הוא טבל, ואי ואם נשרפנה משום בועל נדה — הרי כותי זה נתון בספק: שמא בעל את אשתו בקרוב בזמן הסמוך והרי הוא טמא משום בועל נדה, ספק לא בעל את אשתו בקרוב וכבר עברו ימי טומאתו והועילה לו הטבילה.

37 ואף אם תמצי תמצא לומר שבעל בקרוב — עדיין ישנו ספק נוסף: ספק השלימתו אשתו את מנין שבעת ימי טומאת נדתה שישבה על ראיית דם ירוק, אף שראתה גם דם אדום המטמא אותה באמת, והרי היא נדה, וסבורה שהיא טהורה וכך גם סבור בעלה, ספק שמא לא השלימתו על ראיית דם ירוק, ואין היא נדה, ונמצא איפוא בדינו של כותי זה הוי שהריהו ספק ספיקא ספק בועל נדה. וכלל הוא שעל ספק ספיקא ספק לא שרפינן אין אנו שורפים תרומה.

38 שאלו רב פפא: ותיפוק ליה ועדיין תצא לו, תיקבע הלכה במקרה זה, שנטמאו בגדי החבר שדרס עליהם הכותי, משום ההלכה הנוהגת בבגדי עם הארץ. שכן אמר מר החכם: בגדי עם הארץ — נחשבים טמאים בטומאת מדרס הזב, המטמא אדם ובגדים, לפרושין לחכמים הנזהרים בטהרה, ותישרף איפוא התרומה שנגעה בבגדי החבר? אמר ליה לו רב שימי בר אשי לרב פפא בתשובה: משנתנו עוסקת בכותי ערום, שלא היה לבוש בגדים בשעה שדרס על בגדי החבר.

39 ב משנה בנות הצדוקין, מה דינן לענין הנדה? בזמן שנהגו ללכת בדרכי במנהגי אבותיהן הצדוקים — הרי הן נחשבות כבנות כותיות, שנתפרשו דיניהן במשנה הקודמת. ואם פרשו בנות הצדוקים הללו ממנהגי אבותיהן ללכת בדרכי ישראל — הרי הן נחשבות בדינן כישראלית. ר' יוסי אומר: לעולם בסתם הן נחשבות כישראלית כשרה, עד שיפרשו ממנהגי ישראל ללכת בדרכי אבותיהן הצדוקים.

40 ג גמרא שנינו במשנתנו כי לדעת התנא קמא בזמן שבנות הצדוקים נוהגות בדרכי הצדוקים — הן נחשבות ככותיות, ובזמן שפרשו מדרכי הצדוקים — אין הן נחשבות ככותיות ומעתה איבעיא להו נשאלה להם, לחכמים: בסתמא סתם שאין אנו יודעים כיצד נוהגות בנות הצדוקים, מאי מה דינן? ומביאים ראיה, תא שמע בוא ושמע ממה ששנינו בתחילת משנתנו: בנות צדוקין, בזמן שנוהגות ללכת בדרכי אבותיהן — הרי הן ככותיות, ומכאן נדייק: דווקא בזמן שנוהגות בדרכי אבותיהן — הרי הן ככותיות, הא סתמא הרי שבסתם — הן נחשבות כישראלית. ואולם אימא סיפא אמור את סוף המשנה: פרשו ללכת בדרכי ישראל — הרי הן כישראלית, ומכאן נדייק להיפך: הא סתמא הרי שבסתם — הן נחשבות ככותיות! אלא מהא ליכא למשמע מיניה מדיוק זה אין ללמוד ממנה פתרון לשאלה.

41 ומביאים ראיה אחרת, תא שמע בוא ושמע ממה דתנן ששנינו במשנתנו: ר' יוסי אומר: לעולם בסתם הן נחשבות כישראלית עד שיפרשו ללכת בדרכי אבותיהן. מכלל הדברים נסיק דתנא קמא סבר שהתנא הראשון במשנתנו, סבור כי סתמא סתם בנות צדוקים נחשבות ככותיות. ומסכמים: אכן שמע מינה למד ממנה שכך הוא.

42 ד ועוד בענין טומאתן של בנות הצדוקים, תנו רבנן שנו חכמים: מעשה בצדוקי אחד שספר עם כהן גדול בשוק, ובתוך דבריו נתזה צנורא טיפת רוק מפיו ונפלה לכהן גדול על בגדיו, והוריקו נשתנו לרעה פניו של כהן גדול, שסבור היה שנטמאו בגדיו בכך. וקדם מיהר הכהן הגדול ללכת אצל אשתו של הצדוקי לפני שיבוא בעלה, על מנת לברר האם היא נוהגת כדין לענין נדה ואם כן אין לחשוש שבעלה טמא כבועל נדה.

43 אמרה לו: אף על פי שנשי צדוקים הן, שאינם נוהגים כפרושים, הרי נשותיהם מתיראות מן הפרושים, ובכל מקרה שרואות הן דם, הרי הן מראות אותו הדם לחכמים. והתברר איפוא לכהן הגדול, שאין בנות הצדוקים נוהגות כבנות הכותים, ואין לחשוש שנדות הן.

44 אמר ר' יוסי: בקיאין מכירים אנו בהן בנשות הצדוקים יותר מן הכל, שכן בשכנות מקום הן גרות, ומעיד אני בהן שהן מראות דם לחכמים. ח וץ מאשה אחת שהיתה בשכונתינו, שלא הראת הראתה דם לחכמים, ונענשה על כך ומתה.

45 ושואלים: ותיפוק ליה ועדיין תצא לו, לכהן הגדול שנטמאו בגדיו משום צנורא טיפת רוק של עם הארץ המטמאת! אמר אביי: מדובר באותו מקרה בצדוקי חבר המקפיד על הטהרה. אמר רבא בדחיית דברי אביי: וכי צדוקי חבר בועל נדה משוית ליה עשית אותו, שהרי מלכתחילה לכך חשש הכהן הגדול? אלא אמר רבא: